"מה שלא הורג אותנו.." – סקירת ספרות על צמיחה פוסט-טראומטית
(מאמר מאת ד"ר אלינער פרדס pardess.info)
העניין המדעי בצמיחה פוסט-טראומטית התעורר בשנות השמונים המאוחרות ובשנות התשעים המוקדמות של המאה הקודמת, עם פרסומם של כמה מחקרים שעסקו בתהליכים של שינוי לטובה עליהם דיווחו אנשים שחוו מלחמה, נפגעי אונס, חולי לב, הורים שכולים ונפגעי אסונות אחרים. מאז הצטברו מהשטח עדויות רבות לתהליכים של צמיחה ממצבי משבר קשים. עם זאת חשוב לציין שהמחקרים בתחום היו מועטים בהשוואה למחקר על הדרכים שבהן טראומה עלולה לזרוע הרס בחייו של האדם. המחקר על האופנים השונים שבהם טראומה יכולה לשמש קטליזאטור לשינויים חיוביים, החל לתפוס תנופה באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת, כשהחוקרים טדסצ'י וקלהון (Tedeschi & Calhoun, 2004) טבעו את המונח "צמיחה פוסט-טראומטית". בעקבות עבודתם רבת ההיקף זכה המונח עד מהרה להכרה והנושא הפך למוקד עניין עבור אנשי מקצוע, מטפלים וחוקרים ברחבי העולם.
המישורים של הצמיחה הפוסט-טראומטית
צמיחה פוסט-טראומטית אינה רק "תוצאה" של תהליך, אלא טרנספורמציה (התמרה) המתרחשת בעקבות התמודדות עם נסיבות חיים שהשתנו אחרי אירוע טראומטי. כשאנחנו מדברים על צמיחה פוסט-טראומטית, אנחנו מתכוונים לשינויים שהפרט חוֹוֶה כרצויים בעיניו.
אחרי אירוע/ים טראומטי/ים, אנשים מדווחים לעתים קרובות על שלושה מישורים שהם עוברים בהם תהליך של טרנספורמציה.
- מערכות היחסים עוברות תהליך של שינוי והעמקה. כך למשל אנשים מדווחים כי בעקבות מה שעברו, הם מעריכים יותר את החברים ואת בני המשפחה, וחווים באופן עמוק יותר אמפתיה ואכפתיות ביחס לאחרים. הם מעידים שלמדו במי הם יכולים להיעזר והם מעריכים יותר את הקשרים האותנטיים עם אנשים חמים שידעו לעמוד לצדם בימים הקשים.
- אנשים לומדים להכיר את עצמם ומשנים את תפיסותיהם לגבי עצמם ולגבי כוחותיהם. הם מגיעים לתובנות על עצמם ולעתים קרובות מגלים ואף מפתחים בעקבות ההתמודדות כישורים חדשים. הם לומדים גם להכיר בפגיעותם, במוגבלותם, בצרכים מוכחשים ובחלקים חבויים בעצמם שחיכו זה זמן רב לתשומת לבם. עם ההיכרות העצמית הזאת עולה גם הבהירות בהבנה למה הם זקוקים כדי לצמוח.
- אנשים מדווחים על שינויים בהשקפת העולם שלהם, מגלים נקודת מבט חדשות על היום-יום ועל תהליכי שינוי ובוחנים מחדש את ההבנה שלהם לגבי מה שבאמת חשוב בחייהם. רבים מדווחים על השתחררות מהשעבוד לעניינים חומריים, ומתקיעות ב"מה שהיה" או ב"מה שיהיה" לטובת יכולת טובה יותר לחיות את ה"כאן ועכשיו".
כיצד מודדים צמיחה פוסט-טראומטית?
לצורך מדידת שינויים חיוביים לאחר טראומה, פותחו כמה מדדים. בכל אחד מהמדדים האלה מתבקשים המשיבים לחשוב על השינוי שחל בהם בעקבות המשבר ולדרג את מידת השינוי באמצעות סדרה של פריטים.
תוך שימוש בראיונות פתוחים ובמדדים כאלה של צמיחה, נמצא במספר רב של מחקרים שהצמיחה נפוצה בקרב ניצולי אסונות בנסיבות מגוונות, כולל תאונות, אסונות טבע, טראומות בין-אישיות ותקיפה מינית. מעבר למחקרים השונים, נמצא כי 30% – 70% מהניצולים מדווחים על שינוי חיובי כלשהו שחוו
מטפלים במקצועות הבריאות, הייעוץ והפסיכולוגיה נפגשים יום יום עם מטופלים שחייהם הושפעו ממשברים שונים. אחת הסוגיות המבקשות התייחסות והעמקה הוא הקשר בין מצוקה פוסט-טראומטית לבין צמיחה פוסט-טראומטית. כיצד הבנת הקשר בין מצוקה פוסט-טראומטית לצמיחה תורמת לדרך בה אנו עובדים עם המטופלים שלנו?
צמיחה פוסט-טראומטית – תיאוריה ויישום
התיאוריה של הערכת האורגניזם(Organismic Valuing Theory) מעניקה פרספקטיבה אינטגרטיבית לניתוח יחסי הגומלין העדינים והסבוכים הקיימים בין תהליכים של מצוקה פוסט-טראומטית לבין צמיחה פוסט-טראומטית, ומסבירה כיצד הצמיחה נובעת דווקא מתוך המצוקה. תיאוריה זו, הממוקדת באדם (person centered), מהווה גשר בין תיאוריות קוגניטיביות התנהגותיות לבין מחקרים עדכניים על הנעה עצמית (self determination). על-פי תיאוריה זו, טראומה מובילה להתערערות עולם ההנחות הקיים ולקריסת הנחות היסוד של העצמי, ואלו מתבטאות בסימניה המגוונים של המצוקה הפוסט-טראומטית. מי שעבר טראומה, חש מוטל לתוך עולם זר ומנוכר מבלי שצויד ב"מפה" מתאימה ובהנחיות ניווט. המציאות שהשתנתה מאתגרת את התבנית הבסיסית שהכיר עד כה ומחייבת אותו להבניה מחדש (רה-אורגניזציה) שתאפשר לו להבין מה עבר עליו ומה עובר עליו. איתותי המצוקה מסמנים את הצורך בעיבוד המידע החדש, הקשה לעיכול על רקע האירועים הטראומטיים. לפי הגישה המנחה של התיאוריה הזאת, לאנשים יש באופן טבעי מוטיבציה פנימית לעבד את המידע החדש, בדרך שתוביל אותם לרווחה רגשית מקסימאלית ותעצים את סיכויי הצמיחה שלהם.
ביסוד הצמיחה הפוסט-טראומטית מתרחש, לפי גישה זו, תהליך הַבְנָיָה מחדש של עולם ההנחות שהתנפץ לרסיסים. אפשר להדגים זאת באמצעות אגרטל שיום אחד אנו מפילים בטעות מן המדף והוא נופל על הרצפה ומתנפץ לרסיסים קטנים. מה נעשה עכשיו? האם ננסה להדביק את הרסיסים ולהחזיר את האגרטל לצורתו המקורית? האם נאסוף את החתיכות ונזרוק אותן לאשפה? או שמא נרים את השברים הצבעוניים היפיפיים ונרכיב מהם משהו חדש, למשל פסיפס צבעוני או אגרטל שונה מזה שהיה?
אנשים שנוחת עליהם אסון, מרגישים לעתים קרובות שלפחות חלק מהם נשבר, משהו בחייהם התנפץ לרסיסים. אלה המנסים לחזור למסלול חייהם בדיוק כפי שהיו קודם לאסון, עלולים להישאר בתחושת פגימוּת ופגיעוּת וירגישו שגורלם נחרץ לחוש שבורים ופגומים לעד. לעומתם אלה המקבלים את ההרס ובונים את חייהם מחדש צעד אחר צעד לאור המציאות שהשתנתה, הופכים גמישים יותר ופתוחים למצוא או לסלול דרכים חדשות להלך בעולם (ways of being) ולחיות חיים מלאים ומשמעותיים.
שינויים אלה אינם מבטיחים לאדם חופש מוחלט מהזיכרונות הקשים שחווה ואינם משחררים אותו מהיגון על אשר אבד או ממצוקות אחרות, אך ההתמודדות עם המצוקה מגבירה את הסיכויים שיוכל לחיות חיים משמעותיים ומלאים יותר בעקבות מה שקרה.
צמיחה אחרי טראומה, תלויה במשמעות חדשה שתיווצר מתוך המפגש עם הכאב והאובדן. לאנשים שיכולים לעבד את המצוקה הפוסט-טראומטית ולמזג את החוויות הטראומטיות שעברו לתוך המערכות המשמעותיות בחייהם, יש סיכוי רב יותר לשמר את אמונתם בעצמם ולשמר גם חלק מהנחות היסוד שלהם בנוגע לטוב ולחסד המצויים באנשים ובעולם. טדשצ'י וקלהון (2004) מדברים על "תמרוּן" (shift) או "מסגור מחדש" (reframing) של משמעות הטראומה והשלכותיה. תמרון זה יכול להופיע מתוך תובנות שהאדם מגיע אליהן בכוחות עצמו, או בליווי מטפל שהוא, כלשונם, בן ברית ו"מלווה מומחה" (expert companion) הקשוב לאפשרות של צמיחה וביכולתו לסייע למטופל בהבניית נרטיב חדש.
דחק פוסט-טראומטי יכול לשמש קטליזאטור לצמיחה פוסט-טראומטית. על-פי גישה זו, הצמיחה הפוסט-טראומטית אינה מבטלת או מפחיתה את המצוקה הפוסט-טראומטית, אלא נשענת עליה כמנוף להתפתחות.
במחקר רחב-היקף שהתבסס על מטה-אנליזה של מחקרים רבים על צמיחה פוסט-טראומטית, נמצא מתאָם בין צמיחה פוסט-טראומטית לבין תדירותם של תסמינים פוסט-טראומטיים פולשניים (מחשבות חודרניות, פלשבקים, סיוטים). במבט ראשון, אפשר היה להסיק מהממצאים שצמיחה פוסט-טראומטית מעידה על בריאות נפשית לקויה, אלא שבהתאם לתיאוריה של הערכת האורגניזם(OVP), אנחנו בעלי יכולת מולדת לרפא את עצמנו ולהרחיב את גבולות עצמנו. הביטויים של המצוקה הפוסט-טראומטית, כגון מחשבות חוזרות ונשנות על מה שקרה, יכולים לשקף תהליך פנימי של עיבוד השלכותיה של הטראומה. עיבוד זה הוא אשר עשוי להוביל להסתגלות למציאות חדשה ולצמיחה. להשערות על הקשר בין מצוקה לבין צמיחה נמצאה גם תמיכה אמפירית, במחקר אורך על פדויי שבי שנערך על-פני 17 שנה, על-ידי פרופ' רחל דקל ושותפיה. במהלך שנות המחקר התקיימו הערכות מקיפות בשלוש נקודות זמן שונות. החוקרים מצאו ששיעור גבוה יותר של דחק פוסט-טראומטי ב-1991 ניבא רמה גבוהה יותר של צמיחה פוסט-טראומטית ב-2003, ודחק פוסט-טראומטי גבוה יותר ב-2003 ניבא רמה גבוהה יותר של צמיחה ב-2008.
מעניינים בהקשר זה ממצאי מחקר מקיף שערכו באטלר ושותפיו (Butler et al., 2005) שנערך אחרי התקפת הטרור על מגדלי התאומים בספטמבר 2001. לפי המחקר נמצא כי מצוקה פוסט-טראומטית קשורה לצמיחה פוסט-טראומטית גבוהה יותר, אך רק עד לנקודה מסוימת. מעבֶר לנקודה זו הראו הממצאים שככל שעלתה המצוקה, צנחו הסיכויים לצמיחה. מהממצאים אפשר להסיק שקיים קשר קורבי-לינארי (צורת U) בין מצוקה פוסט-טראומטית לבין צמיחה.
אם כך, כשהאדם יכול להרשות לעצמו לשאת חוויות של פחד, עצב וכעס, ובו-זמנית לשמור על יכולת לרפלקציה ולמחשבה בהירה דיה, גוברים הסיכויים שיוכל להתפנות לתהליכים הקוגניטיביים והרגשיים הנחוצים לעיבוד של מה שחווה והסוללים את הדרך לצמיחה. הפגיעוּת היא ליבת המצוקה הפוסט-טראומטית, אך היא גם ערש לידתה של הצמיחה.
Butler, L. D., Blasey, C. M., Garlan, R. W., McCaslin, S. E., Azarow, J., Chen, X., et al. (2005). Posttraumatic growth following the terrorist attacks of September 11, 2001. Cognitive, coping and trauma symptom predictors in an internet convenience sample. Traumatology, 11, 247-267.
Joseph, S. (2012). What doesn’t kill us: The new psychology of posttraumatic growth. London: Piatkus Little Brown.
