המתח הדיאלקטי בין דבור ושתיקה במרחב הבינאישי – במצבי אובדן
(מאמר מאת ד"ר עפרה פינברג וד"ר אלינער פרדס)
בספרות המקצועית על טיפול באובדן, ובספרות על פסיכותרפיה בכלל, מושם דגש חזק על חשיבות הביטוי של הצער ויגון, ועל פתיחות בתקשורת בין בני זוג ובני משפחה.
מקובל לחשוב כי ביטוי של רגשות ושיתוף ברגשות הצער עשויים לתרום להעצמת הקשר בין בני המשפחה, להעמקת האינטימיות וליכולת של בני המשפחה להוות בסיס בטוח זה לזה.
חוקרים מציעים היום גישה אחרת . במקום להתייחס לתקשורת הפתוחה סביב האבל כתנאי הכרחי שמתאים בכל עת, להתייחס לגורמי הקשר, לאמביוולנטיות בין בני המשפחה סביב השתוף ולמתח ביחסים בכל רגע נתון בהחלטה על שתוף / אי שתוף במסגרת הזוגית או המשפחתית. ( ,2012 2011, ,Hooghe, Neinmeyer, & Rober)
הוג, ניימייר ורובר (2011,2012 ) מציעים ליצור במפגש הטיפולי מרחב והזדמנות " לדבר על לדבר " ולברר איך זה יהיה עבור בני המשפחה לדבר את כאבם ולהקשיב לאחרים הנותנים ביטוי לכאב.
מדוע מתקשים בני משפחה לדבר זה עם זה?
במצבים מסוימים דיבור יכול להיחוות כמעיק, הן לדובר והן למקשיב. תורמים לכך מגוון סיבות:
- הרגל- בני משפחה לא רגילים לדבר זה עם זה בפתיחות.
- חשש להכביד- בני משפחה בוחרים שלא לדבר על צערם אחד עם השני מחשש להיות לנטל ולהכביד על בן הזוג, על הילדים או על הוריהם,
- קושי במציאת מילים לרגשות- יש שאנשים פשוט מתקשים למצוא מילים כדי לבטא את הכאב שלהם,
- חוסר אמונה בערך הדיבור: יש שאנשים אינם רואים כל ערך בהפיכת הכאב העצום הזה מסמוי לגלוי.
- חשש מרה-טראומטיזציה- יש הטוענים שכאשר הם מעלים זכרונות מן הבן או הבת שמתו, הם חשים כאילו חוזרים אחורנית בזמן וחיים מחדש את ההרגשות הבלתי נסבלים שליוו את האסון.
- חשש מתגובות לא רגישות מהסביבה: יש שאנשים חוששים שלא באמת מקשיבים להם, ושאחרים לא יוכלו להבין אותם ועל כן רוצים לשמור עליהם צער שלו לעצמם,
- קושי להתמודד עם כאב של אחרים: יש המרגישים שאין להם הכוח להתמודד עם סבלם של אחרים בנוסף לסבל שלהם עצמם.
התבוננות בדפוסי התקשורת בין בני המשפחה במצבי אובדן כתהליך מורכב שיש בו היבטים דיאלקטיים, דיאלוגיים ודינמיים (Houghe &Niemeyer)
קיים מתח קבוע וסמוי מן העין בין שתוף ואי שתוף (Toller, 2005) בחיי היום יום במשפחה השכולה. ניתן לאפיין את המתח בשלושה מימדים:
- תקשורת סביב האבל כתהליך דיאלקטי / קונפליקטואלי : קיים מתח פנימי מתמשך בין הצורך להפתח . לחלוק עם אחרים את הכאב ( משקף את הצורך בקשר) והצורך לשמור את התחושות והמחשבות לעצמי. ( הצורך לחסוך כאב למשפחה; הצורך להיות חזק ; תחושה שהמילים אינן יכולות לבטא את מה שלא ניתן לאמר. הצער הוא רב פנים והוא מעבר למילים; פחד מתוצאות הדבור. פחד מסכון הקשרים
- תקשורת כתהליך דיאלוגי – יחסי: על פי הפרספקטיבה הדיאלוגית, הסתירה נטועה לא רק באדם עצמו, אלא גם בתקשורת בין בני הזוג. קיים מתח בין 2 צרכים מנוגדים בקשר הזוגי. הצורך בפתיחות ( מתקשר לאינטימיות) והצורך בסגירות (מתקשר עם נפרדות). שפה היא תוצר של תהליכים דינמיים בהם מעורבות שתי נטיות / כוחות מנוגדים: כוח מפרק וכוח מחבר. קיים משחק דינמי מתמשך בין כוחות אלה ביחסים, הבא לבטוי באינטראקציה הדיאלוגית. לדוגמא: אם שכולה שזקוקה לחופש ומרחב כדי להתמודד עם הכאב, מקבלת הכרה לכך מבן הזוג. האמון שלו חשוב לה. המפגש הדיאלוגי ביניהם מביא להסכמה על לא לדבר על הצער. כלומר, מתקיים דיאלוג על השתוף בצער. . פתיחות של אחד מבני הזוג תלויה הדדית בפתיחות של בן הזוג המקשיב. . עמדת של קבלה, תמיכה, והעדר שפוטיות, חיונית לאפקטיביות של השתוף בצער. זה מאפשר את ספור הספור כתהליך אינטראקטיבי, קונסטרוקטיבי, בו במקשיב שותף לבנית הספור. המשמעויות נוצרות במשותף ונוצר ספור יחודי חדש.
- תקשורת כתהליך דינמי – התקשורת מעוגנת תמיד ברקע הסטורי, סביבתי, תרבותי, במאפיינים אשיים, אפיוני קשרים והקשרים. כל פעולה של דבור או שתיקה תהיה מובנת בהקשר של זמן ומרחב (Baxter , 2004 ). מתי יאיפה קורה הדבור ? מה נאמר קודם? מה מצופה שיקרה אח"כ? מי נוכח ומי לא? וכד'. הצורך לדבר על האובדן עם אחרים והערך הנתפס שיש בכך, יכולים להשתנות במהלך הזמן. דוגמא;זוג ששכל ילד אחרי מחלה קשה. שניהם נמצאים בתהליך חפוש הנפרש לאורך זמן. היא זקוקה לזמן לעצמה "להיות מסוגלת לנשום". במקום לדבר , התחילה לכתוב מכתבים לבנה המת. . הוא בנה לה חדר הנצחה שם היא יכלה להרגיש מחוברת לבנה ומרחב של שקט. הוא אפשר לה את זה. לאחר זמן היא הרגישה צורך להמשיך בחיים ולתקשר עם המשפחה. בשלב זה הם יכלו לדבר עם בשקט על האובדן. בני הזוג חוו התפתחות במשמעות שנתנו לשתוף ולאי שתוף, שהיה ביניהם לאורך הזמן. מה שנחווה כמכאיב ומאכזב בזמן אחד, נחווה כמשמעותי וקונסטרוקטיבי בזמן אחר. בחוויה של האם, זה שהפנימה את הצער אפשר לה להמשיך לתפקד ולמשפחה להתארגן מחדש ולבריא. .
ניתן לסכם שלמרות שהספרות המחקרית מדגישה את חשיבות השתוף, במצבי אובדן, לחזוק הקשר ולתחושת ה ביחד . מעטים הדגישו את הפרספקטיבה של איזון בין הדבור והאי דבור/ השתוף והאי שתוף בתהליך האבל בהיבט של היחיד, הזוג והמשפחה.
פנוי מרחב לדבר על הדבור במרחב הטפולי (בהקשר של פתיחת מרחב לשיח על למי מספרים, מתי ואיך).
עבור מטפלים העובדים עם משפחות שכולות, יכול להיות מועיל לנסות ליצור מרחב והזדמנות לחקור עם בני המשפחה את האפשרות של לחלוק את חוייות האבל עם אחרים ובו זמנית להכיר בקושי שבשיתוף ובסבות שיכולות להיות לכל אחד מבני המשפחה להימנע.
המטפל מצטרף לזוג . יוצר עם הזוג את התנאים למרחב בטוח (כל אחד מדבר על עצמו, על רגשותיו וצרכיו) / ללא בקורת ושיפוטיות).
המטפל בוחן עם בני הזוג את הדיאלקטיקה המורכבת של ביטוי רגשי ואי ביטוי של רגשות. דן אתם במשמעויות של דיבור ושתיקה, ובמשמעות של האפשרות לחלוק את חוויות הכאב תוך הכרה בקושי (ובסיבות המגוונות לא לחלוק) . שאלות לדוגמא:
- איך זה בשבילך לחלוק את רגשותיך עם ______?
- אלו חוויות רגשיות היית רוצה לחלוק ואלו לא?
- איך היית רוצה לחלוק ואלו דרכים יהיו קשות לך יותר?
- מה תוכל להרוויח מהמשך השתיקה? מאפשרות לדבר?
ההשלכות האפשריות של הדיבור או "אי דיבור" על הקשר
איך זה יהיה בשבילך לשמוע את …..חולק איתך ?
איך זה ישפיע על הקשר אם תחלוק את רגשותיך עם.. ?
איך זה יכול לאיים/להחליש את הקשר ואיך זה יכול לחזק את הקשר..?
המטפל סולל את הדרך להכרה בחומות /מחסומים לשיחה גלויה/ביטוי רגשי וגם להכרה בכך שה"אי דיבור" לא בהחלט מצביע על כך שהקשר לא חשוב לאדם שלא מדבר/שומר את רגשותיו לעצמו.
מוצע שבמקום לעודד את בני המשפחה לחלוק ולהצטרף אקסקלוסיבית לאלו המרגישים צורך לעשות זאת, מטפלים יחקרו את הדיאלקטיקה המורכבת של בטוי ואי בטוי ויכוונו עצמם להבדלים בנקודות המבט של כל אחד מחברי המשפחה בהתייחס לדבור ואי דבור.
תיאור מקרה טיפולי[i]
במשך כמה פגישות המטפלים נפגשו עם אב ושלושה בנים בגיל ההתבגרות אחרי המוות של האמא שלהם שהתאבדה לפני יותר מעשר שנים. היה זה בן הבכור, גרט, שיזם את פניית המשפחה לפסיכותרפיה. אחיו ש. שקע בשנים האחרונות בשתייה והמצב בבית הפך לבלתי נסבל. היו מריבות רבות בין הבנים והאב הרגיש שהוא מאבד כליל את הסמכות שלו במערכת היחסים עם הילדים שהיו בגיל ההתבגרות. גרט , הבן הבכור, התחיל מייד לדבר על האמא שלהם בפגישה הראשונה, אך המטפל ביקש קודם לברר עם האחרים, איך זה יהיה בשבילם לדבר על אובדן האם. פרנסואה, הצעיר, אמר שהם מעולם לא דיברו על האמא שלהם לפני. הוא אמר שהוא מצר על כך, כי הוא היה רק בן ארבע שנים, כאשר אמו מתה ולא היה לו זכרונות ממנה. ובכל זאת, הוא הוסיף, הוא חשב שזה יהיה מסוכן לדבר על הנושא הזה, כי הם עברו שנים קשות ורווי מתח אחרי האובדן והוא לא רוצה "לחזור" לשם. לדבריו יש כל כך הרבה נושאים טעונים שלא דוברו, כמו החברה החדשה של האב, הדיכאון של האם, המניעים והנסיבות להתאבדותה, ועוד. הוא הביע את החשש שלו פן תהיה החמרה אם ידברו על הנושאים הרגישים אלה. גם סטיין הביע את ההיסוסים שהרגיש אשר לאפשרות לדבר בפתיחות על ההתאבדות של האם. הוא גם חשש שזה עלול להוביל להחמרה בשתייה החריפה, שהוא ראה בה כדרך שלו "לטפל" ברגשות הקשים סביב האובדן. הוא העדיף לדבר על מה שהוא כינה "חוסר העניין" של האב לגבי החיים שלהם. האב הסכים שאין טעם "לחפור" ולהעלות נשכחות מההסטוריה, אך אמר שהוא עצמו מעדיף לדבר על דרכים להפסיק את המריבות ואת השתייה המופרזת של ש..
נקשרו משמעויות רבות מגוונות לשיתוף חוויות צער במשפחה זו. ציינו כי לכמה מהם היה רצון לשתף יותר ולשמוע על האם, ולדבר על האופן בו האובדן השפיע עליהם. יתר על כן, כולם השתוקקו לשיפור בחיבור זה עם זה. בד בבד, התעוררו אצלם הסתייגויות לגבי עצם האפשרות לדבר בפתיחות ולהקשיב אחד לשני ופחד שמא זה עלול לגרום למתח מוגבר או אשמה הקשורה להתאבדות. בנוסף, עלתה הסברה שהשיח על ההתאבדות יכול להסתיר בעיות אחרות, או להוביל לכך שאחד מבני המשפחה יקבל אבחנה שגויה של "אבל מורכב". בפגישות הבאות דנו במורכבות ואמביוולנטיות הקשורים לאפשרות לדבר או לא לדבר על האם. בעקבות ההרגשות העוצמתיים של פספוס וחמצה של סיפורים טובים על אמא, שהביעו, בדקנו איתם מה יאפשר להם להרגיש בטוחים באפשרות לשתף זיכרונות מהשנים בהן היו משפחה צעירה. כולם הסכימו שיהיה מוטב, לפחות לעת עתה, שלא לדבר על הזמן שמידית אחר ההתאבדות, אבל להגביל את השיחה לזמנים לפני המוות. לשם כך, הם הביאו איתם תמונות וחפצים שהזכירו להם את האם ושיתפו בסיפורים של זמנים טובים שחלקו יחד. בהדרגה, נוצר קשר בין בני משפחה, ומרחב שאפשר דיבור זהיר על הדרכים השונות שלהם להתאבל. אחרי כמה זמן הם סיימו את הטיפול, שהוביל, לדבריהם, לירידה במתח בבית. הם הכירו בכך שהיה מוקדם מדי בשבילם לדבר על כמה נושאים הקשורים לנסיבות של ההתאבדות וחברתו החדשה של האב. " אולי", כך אמרו, "ניצור איתכם שוב קשר, כשהזמן יהיה מתאים לדבר עוד קצת.
הדוגמא ממחישה כיצד במפגש הטיפולי- כמו במפגשים רבים אחרים עם בני משפחה אבלים- פועלים בו זמנית שני כוחות סותרים- הרצון לספר את סיפור האובדן ולהיעזר זה בזה כעדים, והשני להרחיק את הדיבור על האובדן. מנקודת מבט של תיאורית ההתקשרות, אנחנו יכולים להבין שהכוחות הללו מבטאים דרכים שונות לויסות רגשות וביטויים שונים של הרצון להגן על בני המשפחה ועל מערכת היחסים במשפחה.
הערך של שתיקות במרחב הטיפולי
באופן פרדוקסאלי, היכולת להיות לבד מתפתחת מתוך היותך לבד בנוכחות אדם אחר, במקרה של התינוק המתפתח – אמו. היחסים האינטימיים מציעים הזדמנות להיות לבד, שזה המקום בו יכול האדם "למצוא" את עצמו".(ויניקוט)
ויניקוט חוזר ומתריע כנגד חודרנות בטיפול:
"להיות נאנס ונטרף בידי אוכלי אדם זה כאין וכאפס לעומת הפגיעה בגרעין העצמי ושינוי היסודות המרכזיים של העצמי ע"י תקשורת שחודרת בעד ההגנות". (מתוך המאמר "לתקשר ולא לתקשר"/ויניקוט)
"בעומק נפשו של כל אדם קיימת אימה פרימיטיבית מלהימצא ולהיות במצב של מנוצל. להיות חשוף לתקשורת שחודרת מבעד להגנות, זה כבר להיות מנוצל (להתגלות ולהיתפס). המטופל מציב לו הגנות אליהן הוא זקוק והמטפל חודר דרך ההגנות. לדעתו של ויניקוט דומה הדבר לאונס, חוויה של ניצול אשר יש לכל אחד מאיתנו אימה ממנה. ויניקוט מעמיד באור שלילי את האם החודרנית המשתמשת ביכולתה לבקע את ההגנות של הילד מפאת היותה חזקה יותר ממנו. ויניקוט רואה את הסכנה האולטימטיבית בהכחדת הגרעין העצמי של המטופל על ידי חדירה. הוא אומר שבאופן טבעי, גם ללא חדירה לנפשו של אחר, עצם התקשורת שיש בין בני אדם, כרוכה בויתור מצד העצמי האמיתי. כל תקשורת עם האחר כרוכה בויתור כלשהו מעצמך על-כן, חשוב כל כך שהתקשורת תכבד את המרחב הפרטי של העצמי.
יתרה מכך, ויניקוט מדגיש את ערך השתיקות בטיפול היות והן אינן "תובעות" את מחיר הויתור . השתיקות עשויות להיות אפילו פוריות שכן הן מהוות קשר בלתי מילולי, בלתי חודרני ונטול מחיר. ניתן לראות אותן כחילוף חומרים של העצמי, לדבריו. עם זאת, המחשבה האנליטית של ויניקוט מטעימה את המסגרת שיש ליצור בטיפול; מסגרת משמעותית בה אין המטופל נחשף לשום תרגום פטרנליסטי סמכותי של דבריו בסגנון "אתה אומר ש…" "אתה מתכוון ש…". המטפל אינו אמור לפרש כל הזמן למטופל את הלא מודע שלו ולהחזיר לו איתו. על המטפל לאפשר למטופל לחשוף ו את עצמו לעצמו, להפגש עם עצמו בקצב שלו…"
השלכות להתערבויות טיפוליות בהקשרים נוספים:
הפרדיגמה המוצעת עשויה להיות רלבנטית לסוגים שונים של אובדנים או בדבור על נושאים טעונים שיש מתח דיאלקטי וקושי לדבר עליהם אצל היחיד, בזוג ובמשפחה (מצבים כמו כמו מוות; יציאה מהארון; משברים זוגיים; בגידה, טראומות מהעבר, סודות במשפחה) וכן במצבים של מציאות טראומטית משותפת,
דבור על הדבור רלבנטי גם בתחילת טפול בשלב של בנית הקשר והחוזה הטפולי .
Hooghe, A., Neinmeyer, R. A., & Rober, P. (2011). The complexity of couple communication in bereavement: An illustrative case study. Death Studies, 35, 905-924
Hooghe, A. (2012). Talking about talking with couples and families. In Neimeyer (Ed.) Techniques of grief therapy: Creative strategies for counseling the bereaved. New York: Routledge
Hooghe, A., Neimeyer, R. A., Rober, P. (2012). “Cycling around an emotional core of sadness” Emotion regulation in a couple after the loss of a child. Qualitative Health Research, 22, 1220-1231
Hooghe, A. (2012). Talking about talking with couples and families. In Neimeyer (Ed.) Techniques of grief therapy: Creative strategies for counseling the bereaved. New York: Routledge
Preston, Lynn (2005) Two Interwoven Miracles. The Relational Dimension of Focusing-Oriented Psychotherapy. [PDF]
Preston, Lynn (2006) The Edge of Awareness: Gendlin’s Contribution to Explorations of the Implicit. [PDF]
