משחיקה להתאוששות והתחדשות

משחיקה להתאוששות והתחדשות

היכולת להיות באמפטיה – "להרגיש עם" היא אחד המשאבים החשובים העומדים לרשותנו כמטפלים, והיא חיונית לבניית יחסי אמון מטפל-מטופל ולהצלחת הטיפול. ברם, מחקרים רבים מעידים כי במצבים רבים המשאב החשוב הזה נתון בסכנה.

 

כמטפלים, אנחנו נחשפים לסיפורים קשים של טראומה ואובדן. יהא אשר יהא סוג המצוקה שאליה אנחנו נחשפים, מצוקה זו עוברת עיבוד באמצעותנו.

 

מאין אנו שואבים כוחות ושקט במפגש היום יומי עם טראומה ואובדן?  כיצד נוכל לשמור על יכולת ההכלה והאמפתיה שלנו נוכח החשיפה הישירה לחוויות טראומטיות הולכות ומצטברות במציאות של חוסר וודאות ואיום בטחוני מתמשך? איך נשמור על היכולת לפתוח את הלב מבלי להישאב מחד, ומבלי להיאטם מאידך?  כיצד מאזנים בין טיפול באחרים לטיפול בעצמנו ?  כיצד נזהה בעצמנו ביטויים של שחיקת היכולת האמפתית שלנו? מהם בסיסי הביטחון להם אנו זקוקים כמטפלים על-מנת שנוכל להיות בנוכחות מכילה ?

 

פיגלי (1995), חוקר ידוע בתחום הטראומה, התייחס למושג "שחיקת החמלה" (compassion fatigue) בהתייחסותו לתהליכים העוברים על מטפלים המלווים נפגעי טראומה. לטענתו, המעורבות האמפאתית, שהיא נכס לטיפול, היא גם זו החושפת את המטפל ל"ספיגת" משקעים טראומטיים. "ספיגה" זו עלולה, לדבריו, לכרסם ביכולת המטפל להמשיך ולהעניק תמיכה אמפאתית לאורך זמן.  פיגלי השתמש בשחיקת החמלה  כמילה נרדפת לטראומטיזציה משנית. הסימנים של טראומטיזציה משנית מקבילים לאלה של טראומטיזציה ראשונית. ב-Dsm5  השינוי בקריטריון 1 (הגדרה של מה שנחשב "חשיפה") מעניק תוקף גם למה שנחשב כ"טראומטיזציה משנית" ורואה בה כטראומטיזציה לכל דבר.

 

מהו המנגנון דרכו אנחנו מפתחים טראומטיזציה משנית?  לדברי פיגלי,  "יש מחיר לאכפתיות. אנשי מקצוע המאזינים לסיפורים של פחד, כאב וסבל יכולים להרגיש רגשות דומים משום שאכפת להם….", ועוד ממשיך הוא וטוען:  "באופן אירוני המטפלים היעילים ביותר, הם גם אלה הפגיעים ביותר להשפעה זו של הידבקות רגשית. בעלי היכולת העצומה להרגיש ולבטא אמפתיה, נתונים בסיכון מוגבר…" (פיגלי, 1995).

ניתן להתייחס לתופעה של שחיקת החמלה והטראומטיזציה המשנית  מהפרספקטיבה של תיאורית ההתקשרות אך גם מהפרספקטיבה של ההתמקדות (focusing ) .

 

התקשרות וויסות רגשי

Internal secure base  ה"בסיס הבטוח" בפנים והיכולת להרגעה עצמית.

 

בכל הקשור לטיפול ברגשותינו בעתות מצוקה, אנו מפנימים במידה רבה את הטיפול לו זכינו מאחרים לאורך היסטורית ההתנסויות שלנו ביחסים קרובים. אנחנו לומדים להתייחס לעצמנו כפי שהתייחסו אלינו. אנחנו לומדים לטפל בעצמנו כפי שטיפלו בנו. המודלים האלה מופנמים בנו כרשתות של ייצוגים.

הפנמה של התנסויות עם דמויות התקשרות זמינות וקשובות לצרכים ולרגשות שלנו, הן בילדות והן בתקופות מאוחרות יותר בהתפתחות שלנו, תורמת לעיצוב הדרגתי של ייצוגים מנטאליים בטוחים (security-based self-representations ) של האחר ושל העצמי. ייצוגים אלה משמשים מנגנון פנימי לוויסות מצוקה. הפנמה זו אנו מכנים בשם חווית ה"בסיס הבטוח". תפקוד אופטימאלי של מערכת ההתקשרות מאפשר לאדם הבוגר לגייס מקורות פנימיים או חיצוניים של ביטחון בכדי להרגיע את עצמו במצבי עוררות בלתי נעימים, ולחזור לאיזון בדרך המשחררת אותו לפעילות בתחומים אחרים בחייו (Mikulincer & Shaver, 2007).

כשאנחנו מחוברים לחוויה של "בסיס בטוח", אנחנו מסוגלים יותר לזהות את הרגשות שלנו, להבין אותם, ולמצוא בהם משמעות. במצב דברים זה פוחתת הסכנה שנהיה נתונים להצפה רגשית או לחסימה של רגשותינו. היעדר "בסיס בטוח" (felt security) של המטפל יכול לפגוע ביכולתו לווסת את רגשותיו וביכולתו להעניק נוכחות קשובה ואמפאתית.

 

שחיקת החמלה / האמפטיה מתרחשת במצב של הצפה רגשית,  כאשר רגשות עזים נחווים על ידי המטפל בצורה שאינה מווסתת .במצבים אלה יש קריסה ביכולת למנטליזציה. זה בא לביטוי בחשיבה שחור-לבן, פחות מובחנות בין עצמי לאחר, נטייה לתגובתיות, סיכון מוגבר ל-  acting out  מצד המטפל וכדומה.

 

תרומת ההתמקדות לתהליכים של ויסות עצמי, התאוששות והתחדשות

ההתמקדות מאפשרת יישום של עקרונות תיאורית ההתקשרות במפגש עם תחושות הגוף באינטראקציה הטפולית. ההתמקדות נשענת על הערך של נוכחות, אמפתיה והכלה. האמפתיה לעצמי (חמלה עצמית) והאמפטיה באינטראקציה הבינאישית  הן המאפשרות את תהליך ההתאוששות ורפוי  הטראומה (Gendlin,1990)

כאשר אדם נמצא במצוקה רגשית, תשומת הלב נוטה להתרכז במחשבות ולהתנתק מהגוף. להחזרת האיזון נדרשת התמקדות והפניית תשומת הלב למרכזי התודעה השונים שבגוף (בן שחר, 2013).

 

גישת ההתמקדות מזמינה את האדם שנחשף לחוויות טראומטיות להיות  במערכת יחסים מחודשת עם חלקי גופו ה"מנותקים" שהם תוצר של האירוע  הטראומטי, ממקום בטוח.

 

יצירת מרחב בטוח –  חיונית, במצבי הצפה וטראומה,  לגיוס כוחות הרפוי.

• קבלה ואמפטיה לתחושות הגוף – בתהליך רפוי הטראומה נגייס עמדה של "אני מתבונן" ל"שירות הגוף".
• חוויה של בטחון (felt security) – על פי תיאורית ההתקשרות, בגרעין החוויה הטראומטית טמון הקישור בין – "פוחד" לבין "לבד". לכן, קישור חדש בין "פוחד" לבין חוויה של בטחון תוך העלאתו לתודעה של דימוי ויזואלי של דמות אליה אנו מחוברים היטב או היזכרות באינטראקציות מרגיעות ונוסכות בטחון בלב ליבו של הפחד, עשויים להעניק לנו את תחושת הביטחון. בתהליך של התמקדות, הקליינט מזהה את המקום הבטוח, חווה זאת בתחושה המורגשת  (felt sense ), לומד לעגן אותו בגוף ולהטמיע אותו ולהזמין אותו בעת הצורך לחווית גוף מגינה. "קח את כל מה שתיארת ומצא מקום בגוף שיש בו את הסממנים הפיזיים שמאשרים שזה באמת המקום הבטוח עבורך" . "כשאת מספרת ש…… מה את שמה לב שקורה לך בגוף? ; כשאתה נזכר ב……איזה דימויים עולים לך?
• מרחק נכון ובטוח – מציאת המרחק הבטוח מהאירוע הטראומטי. "מצא את המרחק הבטוח שמאפשר לך להתבונן בכל המתרחש בגוף מבלי ליפול להזדהות עם החוויה/הזיכרון של האירוע הטראומטי" . "אתה יכול לראות את עצמך מתבונן על כל זה על מסך קולנוע. נשום בינך לבין כל זה… " 

 

ויסות עצמי (במצבי הצפה וטראומה)

 

במצבי הצפה וטראומה חלק גדול מתשומת הלב הטיפולית מופנית לשמירה על העצמי, לנשימה, לנוכחות הגופנית. המטפל יחזור לגופו ומשם יהיה מסוגל לסייע למטופל להירגע ולחוש את גופו. המטפל שם את "מסכת החמצן" על פניו לפני שיעזור לאחר לחבוש את מסכת החמצן שלו. כמו שממליצים מדריכי הבטיחות בטיסות. "יכולת המטפל לווסת אפקט עוצמתי, תלויה בהיותו מעוגן בגופו שלו. מסוגל לשאת תחושות ולהפנות אליהן תשומת לב ולאפשר לתנודות אוטונומיות ספונטניות להתרחש… להיות מווסת אין פירושו להיות מוכל לחלוטין. זו גמישות עדינה כלפי עצמי והאחר" ( Carroll, 2009, p. 102).

 

כלים לויסות עצמי / לחזרה לאיזון

 

• חיזוק הנכחה גופנית – הפניית תשומת לב לתחושה המורגשת בגוף (מתח, רגזנות או עייפות , תחושה של תקיעות) המסמנות לנו על יציאה מאיזון (עוררות יתר או הימנעות) .
• קרקוע (grounding), הרפיה שרירית והרפיה באמצעות נשיפות . אפשר להזמין דיאלוג פנימי מתוך חוויה של בטחון (felt security). כך, אפשר להזמין משפטים של חמלה עצמית כלפי מצוקתנו (למשל: "זה טבעי להרגיש חרד במציאות של חשיפה מתמשכת לאירועים טראומטיים") או משפט מחזק (כמו "קשה ככל שזה יהיה, עשיתי זאת קודם ואעשה זאת שוב") ולעגן בגוף את תחושת  הביטחון המורגשת.

כאשר המטפל מצליח להחזיק באיזון עדין זה של ויסות עצמי, הוא יכול להרשות לעצמו לצאת מאיזון, הוא יכול לשרוד את עצמו ואת המטופל בתוך הקשר הטפול.

 

הרחבת "חלון הסובלנות" / "הרחבת המיכל" – פנוי מרחב לעצמך

 

הקושי להכיל את הרגשות העזים של המטופלים, מודגש בעיקר במצבים בהם זה נוגע בכאבים, בפצעים או בחרדות שלנו עצמנו. 

המטרה: לחזק את שריר ההכלה הרגשי שלנו. את היכולת להכיל מגוון רחב יותר של רגשות ובעוצמות שונות  .

בפנוי מרחב נבדוק מה התחושה שיש  שם, איפה התחושה מתרכזת. נביא את הנוכחות שלנו למקום בו התחושה מרוכזת, נסמן את זה ניתן לזה שם או דימוי ונזמין את זה לזוז… ואז ניקח נשימה במרחב שנוצר.  נבדוק אם יש שם משהו נוסף הדורש את תשומת הלב ונחזור על הפעולות.

נקח רגע של שקט . נסתכל על כל הדברים או הנושאים שנמצאים במרחב שמסביב ובמרחק נוח מאתנו. ניקח כמה נשימות ונאמר לעצמנו "הנה יש אותי מסתכל על כל אלו שסביבי, ויש גם את זה… וגם … את זה"

 

נאראטיבים של התמודדות והתחדשות    (חקר מוקיר- רגעי נוכחות משמעותיים)

 

נזמין את המטפל  להיזכר  באנקדוטה במפגש טיפולי בה הרגיש נוכח באופן מלא באופן אותנטי….בו  הרגיש שמתמלא בחיוניות/אנרגיה ותחושת משמעות מעצם הדבר שעשה"

"מה היה הרגע משמעותי בסיפור?

 

עיגון החוויה בגוף: כשאתה נזכר בזה, איך הגוף שלך חווה  את  זה עכשיו?

קח את כל מה שתיארת ומצא מקום בגוף  לתחושה של נוכחות מלאה.

שב עם זה בשקט.

שאל  את עצמך: מה הדבר בכל הנושא הזה שגורם לי הרגשה של חיוניות ומשמעות ?

 

שאלות של משמעות

 

מה היו התנאים בך, במפגש, במיקום, בארגון, או בתזמון שאפשרו לסיפור הזה להתרחש?

חשוב על התנאים להצלחה שעלו בסיפור שלך כעל הצופן האישי שלך לתפקוד מיטבי  כמטפל/….  הצופן הוא מעין  מגדלור המראה לך את הדרך לתפקוד מיטבי".

 

"כעת, חשוב באיזו מידה התנאים הקיימים עכשיו קרובים לתנאים שאפשרו לך להיות במיטבך?"

 

"חשוב על חמישה דברים קונקרטיים אותם אתה יכול לעשות כדי לקרב את התנאים הקיימים כיום לתנאים שבונים את הצופן האישי שלך לתפקוד מיטבי."

 

לסיכום, העבודה הטיפולית חושפת אותנו לחוויות כואבות ביותר של המצב האנושי. אנחנו נדרשים להיות נוכחים באופן מלא ב"כאן ועכשיו" ובו בזמן להכיר בגבולות שלנו עצמו, גם במצבים בהם אנו חווים איום, הצפה או חסימה רגשית.  ההתמקדות בתחושת הגוף מאפשרת לנו לחזור לאיזון, להישאר מחוברים, קרובים אך נפרדים  וכך  לספק תנאים בהם מטופלים יכולים להיפגש עם טווח רחב של רגשות, להרחיב את יכולות החמלה וההכלה שלהם ולהגיב למצבי איום  באומץ וביצירתיות.

 

תרומת ההתמקדות למעבר משחיקה להתאוששות והתחדשות

 

בן שחר א.ר. (2013). אנטומיה של טיפול. פסיכותרפיה גופנית. פרדס הוצאה לאור

Carroll, R. (2009). Self – Regulation: an evolving conceptat the heart of body psychotherapy. In Hardley (Ed.). Contemporary Body Psychotherapy .  Hove Routledge

Figley, C. R. (1995). Compassion fatigue: Toward a new understanding of the costs of caring.

Gendlin (1990)‏

Mikulincer, M., Shaver, P. (2007). Attachment in Adulthood: Structure, Dynamics, and Change. New-York, The Guilford Press